ספרים
הרצאות
ייעוץ

ניהול: מנכ"ל - שכיר בארגון או שותף?

הקצף על שכר המנהלים יוצא משום שהם מקבלים סכומי עתק כמעין שותפים לבעלים, ובמקביל זוכים להטבות הניתנות רק לשכירים. מנהל שמבקש להיראות כשותף צריך לקחת על עצמו גם סיכונים - לא מצנחי זהב, לא פיצויי פיטורים ולא ביטוחים פנסיוניים.
 

[פורסם לראשונה ב -YNET]

"יש בעלי שליטה שרוצים את המנהלים שלהם כשותפים ויש כאלו שרוצים אותם כשכירים", אמר פיני כהן, לשעבר מנכ"ל אפריקה ישראל וכיום מבכירי קבוצת תשובה. בכך ניסה לרמוז, מן הסתם, על ההבדלים בין הבוס הקודם שלו, לב לבייב, לבוס הנוכחי - יצחק תשובה. אפשר שהיה בכך גם יותר משמינית של רמז לסיבה שגרמה לו לבצע את המעבר בין שני הקונצרנים.

מתוך דבריו של כהן, אותם נשא במסגרת הכנס השנתי של המגזין "פורבס" שדן בשכר הבכירים, עולה שאלה מרכזית: האם המנכ"ל הוא שכיר לכל דבר ועניין, או שהוא יותר מכך - מעין שותף של בעלי החברה?

דפוסי ניהול מודרניים מבקשים לראות במנכ"לים לא רק שכירים אלא גם מעין שותפים. ההנחה העומדת בבסיס גישה זו היא שהמנכ"ל צריך לראות את טובת הארגון כפי שהבעלים רואה אותו. זאת, בניגוד לגישתו של השכיר הסביר, שרואה במקרים רבים ובצדק את ניגוד האינטרסים הבסיסי בינו לבין הארגון. שהרי ככל ששכרו גבוה יותר, הרי גדל גם סעיף ההוצאות של הארגון, וממילא נפגעת רווחיותו (גם בונוס על הצלחה הוא עדיין הוצאה).

לשאלת זהותו של המנכ"ל בהקשר זה השלכות ניהוליות רבות. למשל, אם המנכ"ל הוא לא בדיוק שכיר, הרי שכל הדיון בהשוואת שכרו לשכרם של יתר עובדי בארגון אינם ממש רלוונטי. הראייה שבמקרה בנק הפועלים, למשל, קמה זעקה מרה על גובה התיגמול של זיו, נחמה ודנקנר כמנהלים ולעומת זאת איש לא מחה על גובה רווחי הבעלים (שהיו הסיבה למתן בונוסים כה מופלגים).

אלפרד אקירוב, יו"ר ומנכ"ל אלרוב, אמר בכנס בהקשר זה כי לו היו מקצים לאותם מנהלים מניות במקום בונוס, וערכן של המניות היה משביח באותם היקפים, איש לא היה מתלונן על כך. הדבר היה מתקבל בטבעיות.

רעיון זה, של ראיית המנכ"ל בעצם כמעין שותף, אינו נחלת השנים האחרונות בלבד. אהרן דברת למשל, מי שהיה המנכ"ל המיתולוגי של קונצרן כלל העומד גם כיום בראש קבוצת חברות, אמר לי בזמנו כי אחד מגורמי ההצלחה המרכזיים של קבוצת דברת-שרם אותה הקים עם עזיבתו את כלל בשנת 1991 היה ההחלטה לעבוד עם מנהלים שותפים ולא עם מנהלים שכירים.

לדבריו, כבר מיום עבודתם הראשון של מנהליו ניתנה להם הלוואה כדי שיקנו מניות בעסק אותו נבחרו לנהל. לאלו שסברו שהוא פראייר המחלק מתנות חינם, היה דברת עונה: "לתת אופציות או מניות זו לא מתנה. בשבילי זה תנאי להתקשרות. אם לא כואב למנהל שהחברה לא מרוויחה - אני לא רוצה אותו כמנהל". גם החברות שהקימו האחים יהודה וזהר זיסאפל, עוד בשנות השמונים, פעלו בדיוק לפי עקרון זה.

הקצף על שכר המנהלים יוצא משום שהם משחקים בשני המגרשים - מקבלים סכומי עתק כבעלים, מעין שותפים, אך זוכים להטבות הניתנות רק לשכירים, הטבות המהוות פיצוי על תיגמול כספי שבדרך כלל אינו גבוה במיוחד.

מנהל המבקש להיראות כשותף ואינו רוצה לזכות בקיתונות של ביקורת על שכר מופרז, ייקח גם סיכונים כשותף. לא מצנחי זהב, לא פיצויי פיטורים ולא ביטוחים פנסיוניים. או שאתה שותף או שאתה שכיר. אי אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו. ברגע שרכיבי התיגמול שלו כוללים רכיבים המשוייכים באופן טבעי לעבודה שכירה, הרי הוא מעמיד עצמו על אותה סקאלה כמו עובדיו, והפערים על אותו רצף תיגמול הם אלו שמקוממים.

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד